מצב קיפוד

או: רק בשביל לקבל חיבוק

יש את המצבים האלה, שאנחנו כועסים או פגועים ולמרות שכל מה שאנחנו רוצים זה אהבה וחום אנושי, אנחנו משדרים בדיוק את ההיפך;

מפזרים הערות עוקצניות, מעמידים פנים שאנחנו בשליטה, הופכים "קשים להשגה" ומנתקים תקשורת. לא מישירים מבט, לא פותחים שיחה ועונים בלקוניות לשאלות.

ובשיחה הפנימית בינינו לבין עצמנו אנחנו מסבירים את הכל ממש מדויק:

מסבירים למה אנחנו לגמרי צודקים,

מנהלים פנקסים של חשבונות עם הצד השני,

ואומרים דברים קשים.

אבל בלב.

בחוץ- שומרים על פנים חתומות וכמה שפחות מילים.

הרבה פעמים אנחנו מחזיקים את הניגודיות המתישה הזאת שבין להרחיק את מי שפגע בנו לבין לבקש באופן לא מילולי שהוא יראה אותנו ויחבק אותנו חיבוק אוהב.

אלא שזה כל כך קשה לחבק אותנו במצב העוקצני הזה.

אלית אלחיאני כותבת בספר שלה: "שואלת בשביל חברה" שהיא נוטה להפוך ל"קיפודה" כשהיא מצויה בריב מיותר וארוך עם בן הזוג שלה, ובפרק "אלוף, קיפודה כבר חיבקת?" היא כותבת כך:

"כשרואים איש מחבק קיפודה, מבינים שאו שהוא טיפש, עובדה שנשללה אינסוף פעמים, או שהוא ממש אוהב את הקיפודה הזאת.

אז זה מה שהייתי רוצה ממנו.

הייתי רוצה שיבוא הביתה, ולמרות שאני לא מיישירה אליו מבט וממשיכה לזעוף תוך כדי אמירת שלום מנומס וקר, הייתי רוצה שיחצה את האוקיינוס הקפוא שמפריד בינינו, ישחה לעברי בחירוף נפש, וכשיגיע אליי יחבק אותי חיבוק קיפודה מכיל ומרגיע ויגיד לי שהוא אוהב אותי.

אפילו לא טיפה אחת פחות"

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בקיפוד או קיפודה שאתם אוהבים, זכרו שמה שהם מבקשים באמת זה ההיפך ממה שהם מראים 🦔