איך יראה הסוף?

האם דמיינת פעם איך תראה הלוויה שלך? מה אנשים יגידו? מה הם יחשבו? איזה מילים שהם לא אמרו לך הם יאמרו כשיתייחדו עם הקבר שלך?

האם דמיינת פעם איך תראה הלוויה שלך? מה אנשים יגידו? מה הם יחשבו? איזה מילים שהם לא אמרו לך הם יאמרו כשיתייחדו עם הקבר שלך?

בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מזמין סטיבן קובי את הקוראים לעשות זאת.

"ראה את עצמך בעיני דמיונך הולך להלוויה של אדם אהוב. דמיין את עצמך נוהג אל לבית הקברות, מחנה את מכוניתך ויוצא ממנה. הנה אתה נכנס ורואה את האבלים מחזיקים פרחים בידיהם. אתה רואה את פניהם של חברים ובני משפחה וממשיך קדימה. אתה מרגיש את צער האבדה המשותף לנוכחים, את תחושת הסיפוק שהם מקרינים בשל עצם ההיכרות עם הנפטר. בעודך ממשיך לנוע אל קדמת האולם, מתחוור לך בבת אחת כי זוהי ההלוויה שלך. האנשים האלה כולם באו לחלוק לך כבוד אחרון, להביע רגשי אהבה והערכה לחייך."

אתם בטח שואלים את עצמכם- למה נחוץ התרגיל המורבידי הזה?

מה אפשר להפיק מלדמיין את ההלוויה של עצמי?

אז הנה השלב השני של התרגיל:

במהלך הלוויה, כך מציע קובי, מתקיימים ארבעה הספדים:

אחד, של בן משפחה קרוב.

שני, של חבר קרוב.

שלישי, של קולגה מהעבודה.

ורביעי של אדם המשתייך לארגון קהילתי שהשתייכת אליו. קובי מזמין את הקוראים לכתוב את ההספדים האלה, כפי שהיו רוצים שהם יכתבו.

מה היית רוצה שיאמרו עליך כשיספידו אותך? איזה בן משפחה היית רוצה שיגידו שהיית? איזה חבר? איזה איש מקצוע? מה היה החלק שלך בקהילה אליה השתייכת?

הוא מציע שאם תבחן בתשומת לב את הדברים שהיית רוצה שיאמרו עליך בהלוויתך, יתברר לך כיצד אתה מגדיר הצלחה, ושמההבנה הזאת תצמח המנהיגות האישית שלך. זאת שמגדירה- לאן אתה רוצה להגיע.

כשאנחנו לא מגדירים היטב לאן אנחנו רוצים להגיע, יתכן שנהייה עסוקים, אפילו עסוקים מאד. אולי אפילו נהייה מאד יעילים ונגיע, נשיג, ונכבוש פסגות ש.. לא באמת רצינו. במילים אחרות, נהייה לא אפקטיביים.

שתפו פה בתגובות מה עלה לכם בתרגיל? מה למדתם על עצמכם?

וגם:

קראתם את הספר? אם כן- שתפו בתגובות איזה רעיון יישמתם. ומעבר לזה אשמח לשמוע מחשבות, תהיות, הערות והארות!