"האמא הזאת"

יום אחד נוכחתי לדעת שאני "האמא הזאת", שככה רואים אותי מבחוץ.

הילדים שלי עוד לא מתבגרים, הם רק בת 4 ובן 6.5, אבל בגלל שאני צורכת הרבה תכנים בנושא הורות, אני נתקלת לא מעט בשיח על הורות למתבגרים.

איכשהו, תמיד כשאני נחשפת לתכני הדרכת הורים למתבגרים, אני תופסת את עמדת המתבגר. יותר קל לי להזדהות עם הנערה שמבקשת להיות בביטוי עצמי, ששומרת בקנאות על הפרטיות והחופש שלה ושסבבה לה עם חדר מבולגן, ואיכשהו אני לא מצליחה להכנס לנעליים של ההורה. לא מספיק כדי להרגיש הזדהות של ממש.

השבוע צעדתי אל בית הספר לאסוף את איתן (6.5) בסוף יום לימודים. בית הספר התיכון הסמוך מסתיים כ 10 דקות לפני בית הספר היסודי, וכך מצאתי את עצמי בכיוון נגדי לנחיל מתבגרים על השביל היוצא מסבית הספר התיכון.

התבוננתי בהם ויכולתי להזדהות. לרגע יכולתי להרגיש אחת מהם, להתחבר לאיך זה הרגיש לי כשהלכתי על שביל היציאה מהתיכון. ראיתי את המודעות העצמית המוגברת, את הבחינה של בני הנוער האחרים בסביבה, את ההקפדה על הלבוש, על סגנון ההליכה, את המבטים החצי מבוישים וחצי בוחנים ואז, ברגע אחד-

קלטתי.

קלטתי שכשאני הולכת מולם, בעיניהם אני ה"אמא הזאת" שלובשת בגדים שהם קודם כל נוחים ורק אחרכך יפים (לפחות לטעמה..). האמא הזאת עם הכובע רחב השוליים הלא מגניב בכלל וגומיית השיער הילדותית של בת ה- 4 על פרק היד.

בספר "עד הדמעה האחרונה- 62 שיעורים מאמא", יובל אברמוביץ' כותב:

"כמה שאמא שלי היתה יפה, ככה היא רקדה גרוע. והיא אהבה לרקוד. בכל הזמנות. בבר מצוות, בחתונות, בימי הולדת וכמובן, בלובי של מלון ספורט באילת שאליו היינו נוסעים לחופשה מידי שנה.

מיד אחרי ארוחת הערב היא היתה מתייצבת בלובי, עומדת במרכז הרחבה, מניעה אגודלים לצדדים בהגזמה ובחוסר התאמה לקצב ומקפצת בצעדי הורה לצליליי טייפ דיסקו מתוכנתים של שנות השמונים.

מגיל צעיר מאוד גיבשתי תפיסת חיים שלפיה אחרי גיל 30, מוטב שלא לרקוד.הרגשתי שמה שלא נעשה ואיך שלא נזוז בסוף זה תמיד יראה כמו אמא שלי בלובי של מלון ספורט באילת.

בפעם הבאה שאתם הולכים לחתונה, התבוננו במבוגרים המתעקשים לפזז על הרחבה. המוזיקה אולי עדכנית, אבל התנועות תמיד תקועות בעשורים שבהם הם היו צעירים. הם תמיד ירקדו סלואו, או טנגו או טוויסט גם אם ברקע מתנגן עכשיו להיט עכשווי לוהט וקצבי במיוחד."

יובל מסביר בהמשך שלמרות המבוכה שחש בתור מתבגר, הוא מעריך את זה שהיא שיכלה לתת דרור להיות פשוט מי שהיא.

יש הרבה מה ללמוד מהספר הזה, ואולי אגע בנקודות נוספות בפוסטים אחרים, אבל הקטע הזה בספר, בו הוא מספר על מבוגרים שרוקדים בתנועות של פעם לצלילי כל מוסיקה שהיא גרם לי קודם כל- לצחוק בקול!

ואחרכך לתהות:

האם אני גם רוקדת בסגנון שנות ה 2000?

ואילו סממנים אחרים יש לי של ה.."אמא הזאת"?

מזדהים?

אילו סממנים של "הורים" אתם מזהים בעצמכם?