זרעים של קארמה, עוגיות שוקולד צ'יפס ובור במדרכה

או- השהיית סיפוקים- למה זה טוב?

"בין גירוי תגובה ישנו מרחב.

במרחב הזה יש לנו את היכולת לבחור את התגובה שלנו.

בתגובה שלנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו"

ויקטור פרנקל, רופא ופסיכיאטר, מייסד הלוגותרפיה, מחבר "האדם מחפש משמעות".

יציאה מנקודת ההנחה שיש לנו יכולת לבחור את התגובה שלנו לנסיבות מובילה אותנו לשאת באחריות לתגובה שלנו לגירויים חיצוניים.

אבל מה קורה עם התנהגויות "אוטומטיות", או במילים אחרות- הרגלים?

שם הבחירה מעט מסווה, והמרחב הזה שבין הגירוי לתגובה מרגיש מצומצם עד לא קיים.

בספר "לקבל ברצון את הבלתי רצוי", מתארת פמה צ'ודרון את הרעיון הבודהיסטי "זרעי קארמה" ומציעה את הרעיון הבא:

"בעזרת הפעולות והמחשבות שלנו אנחנו זורעים כל הזמן זרעים בלא מודע שלנו שבסופו של דבר ישאו פרי כאשר התנאים הנכונים יצטרפו זה לזה."

היא מחזקת את דבריו של פרנקל ואומרת שלא תמיד נוכל לקבוע את הדברים שיצוצו (הגירוי) אבל נוכל לבחור את התגובה שלנו לדברים שצצים, וכך היא כותבת בספרה "לקבל ברצון את הבלתי רצוי":

"התגברות על הרגלים אינה דבר המתרחש בין לילה. אם יש לכם נטיה חזקה לאכול יותר מידי ממאכל מסוים, קצת קשה לצפות שתפסיקו לאכול אותו לנצח החל מהיום.

מה יקרה אם תהיו במשרד, תעבדו במרץ ולפתע ריח עוגיות ינשב דרך חלונכם ויכריע אתכם? ועוגיות הוא בדיוק המאכל שהכי קשה לכם להמנע מאכילת יתר שלו? איך תתמודדו עם המצב באופן שפוי? האם עליכם לסגור את החלון, להתרחק לפינת החדר ולשבת בתנוחת לוטוס מלאה עד שתרגישו שהריח יתנדף? זה אינו פתרון מציאותי.

מצד שני, אתם יכולים גם להמנע מהקיצוניות השניה. אין צורך שתרוצו מיד במורד המדרגות להשיג לעצמכם כמה עוגיות.

פשוט חכו רגע או שנים, השארו במקומכם, ותחוו במלואה את תחושת החשק לעוגיות האלו.

המאמץ הקטן הזה ישפיע קצת ההרגלים שלכם.

הוא ישנה מעט את המסלולים במח שלכם.

אחרכך, אפילו אם תרדו לאכול כמה עוגיות, תדעו שהצלחתם לשנות מעט את הדפוס.

אם תמשיכו לפעול בשיטה הזו, השינויים יצטברו. בסופו של דבר ריח עוגיות לא ישפיע באותו אופן מכריע על תודעתכם, אבל אין זה אומר שלא תוכלו להינות מאכילתן כך שבהחלט משנה מה אנחנו עושים, אומרים ואפילו חושבים. כל דבר משפיע. כל דבר משאיר חותם בתודעתנו. אבל בו בזמן, יש לנו מספיק מרחב להרגע ולהעריך את מה שיש לחיים להציע."

הפעולה הקטנה הזאת של שהייה בתוך האי נוחות, יוצרת שינוי קטן במעגל ההרגל.

היא למעשה "זורעת זרע" של קארמה טובה, קארמה של שליטה עצמית, של הרחבה עדינה של אזור הנוחות.

הגישה ההדרגתית לשינוי שמציעה צ'ודרון מתבססת על ההנחה שלאורך זמן כל השינויים הקטנים מתגבשים לשינוי משמעותי.

מנסיוני בשינוי הרגלים שלי ושל אנשים שאני מלווה, הבחירה לעשות שינוי קטן גוררת פחות התנגדות, ולכן הסיכוי שנתמיד בה ושנצליח לבחור בה שוב ושוב גבוה יותר.

אז איפה בור במדרכה נכנס לתמונה?

בעודי מאזינה לספר הזה, אני צועדת ברחוב ורואה בור במדרכה.

מעין מכסה מתכתי שנפל ממד המים מתחת לאדמה.

רובנו, בואו נודה על האמת, נראה את הבור, נגיד לעצמנו, אוי, בור. ונמשיך ללכת.

אולי יעבור בראשנו להתקשר ולדווח על המפגע בדרך, אבל זה איכשהו יפול בין מבול המשימות והפעולות שאנחנו רוצים להספיק היום.

לא שאנחנו רעים או קשי לב, פשוט יש לנו כל כך הרבה לעשות היום.

כשראיתי את הבור זה בדיוק מה שקרה.

רגע אחד עבר לי בראש להתקשר ולדווח וברגע השני נזכרתי במליון המטלות להיום ובזה שאין לי מושג לאן להתקשר בכלל.

אבל אז דבריה של צ'ודרון הדהדו בראשי והחלטתי לזרוע זרע של קארמה בבור הקטן במדרכה.

שאלתי את עצמי: מהי הפעולה שתהיה לי הכי פשוטה כדי לעזור לחור הזה להסגר כדי להבטיח שאף אחד לא ימעד לתוכו?

אז פירסמתי שאלה בקהילה המקומית. לקח לי פחות מדקה להעלות את הפוסט עם השאלה "איפה מדווחים על מפגעים ברחוב?" ופחות משלוש דקות לקבל תשובה.

היה שם קישור עם מספר טלפון.

כך תוך 10 דקות ותוך כדי הליכת הבוקר זרעתי זרע של קארמה של דאגה לציבור.

יכולתי לדמיין את הנער שמשחק פוטבול במגרש ליד שהיה עובר שם ומבלי משים היה חצי נופל פנימה, מעקם את הקרסול, שובר את הרגל או סתם משתטח על הרצפה ליד הנערה הכי יפה בכיתה ומובך.

והנה, בקלילות חסכתי את זה ממנו. you are welcome, נער היפותטי 😉

אז.. איזה זרע של קארמה תזרעו היום?

אם אתם מתלבטים, הנה אופציה אחת: שתפו את התוכן הזה עם עוד אנשים שיכולים להתרם ולצמוח ממנו. 🌱