או: חיים של אחרות- בואו ננרמל.
יש את הרגעים האלה באמהות,
שהם רגעי שפל.
לכולן יש את הרגעים האלה.
אלה הרגעים שבהם כל המצברים שלך ריקים,
ואז, את מתנהגת באופן שבו את לא רוצה להתנהג.
אצל כל אמא יש לזה "מופע" אחר.
אחת צועקת,
אחת אומרת משפטים לא במקום,
אחת מאיימת בעונש, גם אם יודעת שלא תקיים את האיום, וגם אם לא מאמינה בעונשים,
ואחת נעלמת לחדר כי היא כבר מוצפת.
ואת הרגעים האלה
לא מצלמים לפייסבוק ולאינסטגרם.
גם לא מדברים עליהם יותר מידי.
כי זאת ממילא לא הגישה ההורית שלי,
וזה לא מוציא אותי טוב.
ואז נוצר מצג שווא,
ומתפתחת אמונה-
שרק אצלי זה ככה.
אצל אחרות זה כל כך יותר קל וזורם.
כל כך יותר "נכון".
שאחרות חזקות יותר ושלא קשה להן כמו לי.
אחד הדברים שקסמו לי יותר בספר של רויטל ויטלזון, זה הנרמול שהיא מביאה לפינות החשוכות של החוויה ההורית.
היא מביאה את זה דרך הסטנד אפ שלה בקלילות ובצחוקים,
והיא מביאה את זה בצורה רגישה ומחבקת גם בספרים שלה.
בספר "למה דווקא אני ועוד מחשבות של אמא עייפה" היא משתפת באומץ רגע שפל בהורות שקרה זמן קצר אחרי לידת ביתה החמישית (!!), וכך היא כותבת בספרה:
"באחד הבקרים לא יכולתי יותר. ניסיתי לישון אחרי לילה של הנקות, אבל אחת הגדולות לא הפסיקה לצעוק ולצעוק ולהרגיז, ועוד ילד בכה בגללה, ועוד אחד.. ואני במיטה, שמה אטמים, מכסה את הראש עם כרית,
ולא מצליחה להפסיק לשמוע אותה!
דקות עוברות ועוד..
ואז התפרצתי החוצה- מה זה התפרצתי! רצתי! מהחדר שלי אליה!
תפסתי אותה ונכנסתי בה, וצרחתי עליה כל כך חזק ובכזה שגעון:
"דייייייייייייייי!!!!
דיייי כבר!!!!!
די לצעוק ולעצבן את כולם!!!!
די להעיר אותי!!
די איתך, דייייייייייי!!!!"
בפעם הראשונה בחיינו, הוא נכנס ביני לבינה והתחנן שארגע.
בכיתי וצרחתי, הלב שלי דפק מהר, הגוף שלי שרף, רעדתי כולי, רק רציתי לצאת מהבית, רק רציתי לא להיות שם יותר.
ראיתי שהרביעית מוכנה, נבחרתי לעברה: "בואי, אני אלווה אותך לגן!"
נעלתי נעלים, חטפתי את העגלה של התינוקת ויצאתי איתה ברגל לגן.
אני הולכת ובוכה, מנסה להרגע,
מתביישת מהאיש שלי,
מאוכזבת בעצמי.
הולכות בדממה- אני, הילדה והעגלה.
אחר הצהריים בכניסה לג'ודו, אני פוגשת מישהי.
היא אומרת לי: "איך קינאתי בך הבוקר."
הלחמיות של העיניים היו עוד נפוחות מהבכי ולא הבנתי על מה היא מדברת.
היא המשיכה: "ראיתי איך את מצליחה גם בחופשת לידה, אחרי הקיסרי להתעקש וללוות את הילדה שלך לגן. ללכת בנחת בבוקר עם העגלה ככה..."
"אם רק היית יודעת", אמרתי לה. לא מסוגלת אפילו להוציא מהפה את מה שהלך שם בבוקר.
מה שאנחנו רואות, זה מה שאנחנו רוצות לראות, וזה מה שאנחנו רוצות בעצמנו בשביל עצמנו.
היא רוצה ללכת עם הבת שלה בנחת לגן.
אני רק נאחזתי בילדה הרביעית שלי.
נשענתי על העגלה וחשבתי- "איך זה תמיד נראה קל יותר אצל האחרות..."
הקטע הזה בספר ריגש אותי כל כך, ומילא אותי בחמלה.
לא רק כלפי הכותבת,
אלא גם כלפי עצמי,
וכלפי אמהות אחרות, שחוות רגעים מסוימים, בין אם הם נפוצים ובין אם נדירים,
שהן מרגישות שהן פשוט לא יכולות יותר.
שהמאגרים ריקים לחלוטין, שהשליטה הולכת לאיבוד דרך החלון.
ושאחרי שהן מתאזנות הן מרגישות בושה, אשמה וחרטה.
את הספר רויטל מסיימת במילים מדויקות ומרגשות לא פחות,
ואומרת מילים שכל אמא צריכה לשמוע, אבל לא שומעת, כי אף אחד לא אומר לה אותן:
"עד שהפכנו להאמהות לא ידעתי לאיזה רגעי שפל אנחנו יכולות להגיע, לאיזה קצוות.
ושנים שקראתי לרגעים האלו "עולב", "פח", "שפל", "שפחה".
הרגע הזה מתחת לכסאות עם המגבונים בסוף ארוחת ערב.
הסרבול ואין ספור רגעי המבוכה שבהריון או בהנקה.
ישיבה מיוסרת בשירותים כשבחוץ תינוקת בוכה.
הכאבים השורפים בכתף באמצע הבישולים.
להיות ילד צורח על הידיים ואיומים על ילד שני שלא מסכים לבוא איתך.
וכל זה מול כולם.
עוד?
מבט במראה, בסליים הבטן כמה שבועות אחרי הלידה.
השיכחה, אוי השיכחה! חוסר הריכוז והעייפות.
לאכול מסופים של ארוחות של הילדים, כי לא הספקת להכין לעצמך שום דבר בריא, או טעים או אכיל.
לאלתר באוטו מקבלות וניירות דברים שיכולים לעזור לילד מקיא.
ללכת עם מגרנה נוראית למסיבת חנוכה.
לאפות באמצע הלילה עוגת יום הולדת.
להסתובב בקניונים בטירוף זיכויים והחלפות כדי שכל הילדים יהיו יפים וחגיגיים ולמצוא את עצמך מגיעה לחג בלי שום דבר חדש או משמח.
ואז אף אחד, אבל אף אחד לא אומר לך מילה טובה.
המשאית עם המדליות לא חונה בחוץ.
כולם עובדים קשה, ולכולם קשה,
אז מה את רוצה?
מה את, ילדה?
אבל את רוצה..
את רוצה שיגידו לך. אבל אין מי.
אז אני אומרת לך ומקווה שתתחילי להגיד את זה גם לעצמך.
שתגידי לעצמך שאת טובה ותותחית ושכל הכבוד לך, ושאיזה כוחות ושאת מלכה! המלכה של הבית ושל המשפחה! ושגם ברגעים הכי הכי, כשהדמעות כבר בקצה. אין! פשוט אין עליך בעולם!"
שתפי את הפוסט הזה עם אמא שצריכה לשמוע את המילים האלה.
*זהו פוסט מספר 29 בפרויקט "שיר וספר", במסגרתו אני משתפת ברעיונות, כלים ונקודות למחשבה מספרי התפתחות אישית בתחומים שונים.
מטרת הפרויקט: להנגיש ולשתף תכנים ששינו את חווית המציאות שלי לטובה, וליצור דיון ער ומפרה בנושא כאן ובקהילת לבנדר התפתחות אישית בפייסבוק.