top of page

למה חשוב לומר "לא"?

ואיך עושים את זה נכון?


אי שם בשנת 2008 עלה לאקרנים הסרט "יס מן" בכיכובו של ג'ים קרי.

בסרט, קארל, פקיד בנק גרוש בשנות ה 30 לחייו הוא אדם שלילי, מופנם, ומנוכר חברתית. קראל פונה לסדנאת "שיפור עצמי" (גרסאת הפרודיה..) ושם הוא צריך למלא הוראה אחת ויחידה- לומר "כן" לכל הצעה שהוא מקבל, בשם הגישה החיובית והפתוחה לחיים. משם העלילה מסתבכת, בדיוק כמו שאפשר לצפות מסרט ג'ים קרי אופייני.

כל פרודיה מבוססת על משהו שיש בו גם אמת, והאמת היא שלפעמים, בשם הגישה החיובית, גם אנחנו אומרים יותר מידי "כן". שנים אנחנו שומעים שצריך להגיע עם ראש פתוח, להתנסות, להתחבר, לנצל הזדמנויות, לעזור לאחרים כמה שיותר, לבנות קשרים, להרחיב אופקים ולפתוח דלתות. והאמת, שכל אלה נהדרים ובאמת חשובים. אבל לפעמים אנחנו חוטאים בלהיות יס-מנים ביתר. ולזה יש מחיר.


בספר Essentialism מסביר גרג מקאואן שכשאנחנו אומרים "כן" להכל, אנחנו מתקדמים במילמטר אחד במליון כיוונים שונים, ולכן ההתקדמות בפועל היא מעטה ביותר.


הוא מציע אֵסֶנְצִיָּאלִיזְם (מַהוּתָנוּת) כפתרון.


אסנציאליזם היא עמדה פילוסופית שטוענת שלכל אדם ישנה מהות (אוסף תכונות שהופכות אותו למה שהוא, ומבטאות את הפונקציונליות והנחיצות שלו בעולם).


מקאואן אומר שאסנציאליזם לא עוסק בלהספיק לעשות יותר דברים, אלא בלהספיק לעשות את הדברים החשובים באמת. אסנציאליזם עוסק בהשקעה חכמה של המשאבים הכי יקרים שלנו- זמן ותשומת לב, כדי לפעול בצורה שתביא את התועלת הרבה ביותר עבורינו ועבור העולם.

אנחנו חיים בעידן של שפע. בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפגש עם המון אנשים שונים, להשתתף בקורסים, ללמוד, לפתח תחביבים, לקנות מוצרים, לעזור לאדם, לאגודה, לקהילה, להשתתף במפגשים חברתיים, להוסיף עוד עיסוק, עוד חבר למעגל..

כמות האובייקטים שאנחנו יכולים להשקיע בהם זמן, אנרגיה ותשומת לב היא עצומה!

אבל המשאבים האלה- זמן, אנרגיה, ותשומת לב- מוגבלים.


קשה להגיד "לא" לכל האפשרויות האלה!

אנחנו מפחדים להגיד "לא" מהרבה סיבות נכונות וטובות: אנחנו מפחדים לפספס הזדמנויות, לשרוף גשרים או לטלטל את הסירה. אנחנו מפחדים להראות מוזרים חברתית, אנחנו כמובן מפחדים לאכזב את מי שחשוב לנו או מישהו שאנחנו מכבדים. אנחנו מפחדים לפגוע במערכות היחסים שלנו.

זה טבעי ואנושי.


יחד עם זאת, חשוב לזכור שלכל "כן" יש טרייד אוף!


לפעמים אנחנו שוכחים שבצד השני של מטבע ה "כן" שאנחנו אומרים למשהו אחד (למשל לקחת עוד אחריות בעבודה או ללכת למפגש חברתי שאנחנו לא ממש רוצים להיות בו) יש "לא" למשהו אחר שעשוי להיות חשוב יותר ("לא" למנוחה, "לא" לזמן זוגי או משפחתי, "לא" ליעדים חשובים בקריירה).

הדברים האלה שנדחקים, שמקבלים את ה"לא" השקט, כתוצאה מכך שאמרנו "כן" למשהו אחר (ולא מהותי), הם הרבה פעמים דברים שמסווגים בדיאגרמת אייזנהוואר* כ "חשובים ולא דחופים". חשוב, אבל לא דחוף- להשקיע בבריאות. חשוב, אבל לא דחוף להגשים את עצמי. חשוב אבל לא דחוף- להשקיע בזוגיות. לא דחוף. אפשר גם מחר. הבעיה היא שמחר מגיע עם עוד הרבה הצעות שרובן לא מהותיות וגם להן נתקשה לומר "לא".


ברוני וור היא אחות אוסטרלית שליוותה חולים סופניים בשבועות אחרונים לחייהם.

במסגרת עבודתה היא שוחחה עם האנשים שליוותה מתוך האמונה שכשאדם נמצא על ערש דווי, הוא רואה את חייו בצלילות ובבהירות. היא שאלה את החולים לגבי החרטות שלהם.

את הממצאים היא סיכמה בבלוג שלה ובספר The Top Five Regrets of the Dying. אז- על מה אנשים מתחרטים הכי הרבה בסוף ימיהם? בדיוק! על הדברים החשובים ולא דחופים.. שנדחקים כשאנחנו אומרים "כן" להצעות לא מהותיות.

החרטה הראשונה ברשימה של וור היא:

I wish I’d had the courage to live a life true to myself, not the life others expected of me.

בתרגום חופשי: "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"


האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמך ולמה שחשוב לנו באמת כרוך בלומר "לא" לרוב ההצעות שבאות לפתחינו.

מקאואן מציע לומר "לא" בהחלטיות, בנחישות ובחינניות. הוא מבטיח שכשנלמד לעשות זאת נגלה שלא רק שהפחדים שלנו מלאכזב או להכעיס אחרים היו מוגזמים, אלא שגם אנשים מכבדים אותנו, את הזמן שלנו ואת האומץ לומר "לא".


אז איך אומרים "לא" בחינניות?

מקאואן מפרט בספר כמה אסטרטגיות, וביניהן:


1. הפרידו את ההחלטה ממערכת היחסים- דחיית בקשתו של אדם אינה שקולה לדחיית האדם עצמו. רק מתי שאנחנו מפרידים את מערכת היחסים מהבקשה שהופנתה אלינו, אנחנו יכולים לקבל החלטה בבהירות ואז למצוא את האומץ והחמלה לתקשר זאת.


2. זכרו ש "לא" ברור הוא יותר חינני מ"כן" מעורפל וחסר התחייבות. כשאנחנו בצד שמבקש אנחנו יכולים להרגיש את זה היטב. לרוב, לקבל- "זה לא יעבוד בשבילי" עדיף מאיזו תשובה מעורפלת שמשאירה אותנו באוויר כמו: "אני אנסה" או "נראה אם אצליח להגיע לזה", במיוחד כשאתה יודע שאתה לא.. להיות מעורפל זה לא נחשב ללהיות חינני, ועיכוב של ה"לא" שיגיע בסוף רק תעשה את זה קשה יותר ואת הצד השני כועס יותר.


3. השתמשו ב "לא, אבל.." – במקום לסיים ב"לא", חשבו מה כן מתאפשר בהתאם לסדר העדיפויות שלכם וציינו זאת. חבר רוצה להפגש הערב כדי לספר מה עובר עליו אבל אתה תכננת ללכת להתאמן? אפשר לענות- "הערב זה לא יעבוד, אבל אני פנוי בשלישי". או- "השבוע שלי מלא לגמרי, אבל אני זמין לשיחה טלפונית מחר בבוקר." מה קיבלתם מהפוסט הזה?

האם כבר התבהר לכם מה ה"לא" הבא שלכם?

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page