שבת בבוקר, זמן סיאטל, אני מסיעה את אמה לחוג בלט ברדמונד, וושינגטון, ארה"ב. אני עייפה וטרודה מהמצב בארץ ואחרי לילה עם מעט מאד שינה שעבר במעקב צמוד אחרי הדרמה דרך אמצעי המדיה השונים.
אני עוצרת בצומת בתמרור עצור ומולי עובר טנדר לבן גדול, ובלי לחשוב אני נבהלת נורא. הלב פועם מהר עוד לפני שאני מבינה מה קורה.
אחרי כמה שניות אני מבינה- לילה של צפייה בחדשות בתמונות מעוררות החרדה של מחבלים על טנדרים לבנים יצר אצלי חרדה/דריכות לא מודעת למראה טנדרים לבנים.
טראומה משנית היא מצב נפשי שחווה אדם שנחשף לטראומה של אדם אחר. אנשים שחוו טראומה משנית עלולים לפתח הפרעה פוסט טראומטית שעלולה להתבטא במחשבות טורדנית, חרדה, המנעות ואף דיסוציאטיביות.
בעבר טראומה משנית היתה מנת חלקם של אנשי טיפול בעיקר. אנשי טיפול ששמעו סיפורי זוועות ותיאורים מדויקים של מצבים בלתי נתפסים.
היום בעידן הדיגיטל כולנו חשופים לזה.
אנחנו צופים בסרטונים ותמונות של אכזריות נוראית, אנחנו יושבים מול המסכים השונים וצופים שוב ושוב בלופ בתכנים של הזוועה, ואנחנו יוצרים מדינה שלמה בפוסט טראומה.
לצערנו הבלתי ניתן לתיאור משפחות רבות מידי חוות את האירועים האחרונים כטראומה ממעגל ראשון. הכאב והצער עמוקים ובלתי נתפסים.
אנחנו לא עוזרים להם אם אנחנו מכניסים את עצמנו למצוקה עמוקה גם כן.
אני לא אומרת להתנתק, אני לא אומרת להסיח את הדעת לחלוטין ואני לא אומרת להפסיק לספר על הזוועות לעולם.
רק מציעה למנן קצת.
להתעדכן קצת פחות. במקום פעם בעשר דקות- פעם בשעה. במקום פעם בשעה- פעם בשלוש שעות. מה שנכון ומתאים לך, רק קצת פחות.
באפרימציה של אסתר היקס שאני מתרגלת בשנים האחרונות יש קטע שאומר (בתרגום חופשי):
"אני רוצה שבעיות העולם יהיו מרוחקות ממני מספיק כדי שאוכל להתבונן בהן באובייקטיביות. אני לא רוצה להבלע בתוך הבעיות, אני רוצה להיות על הקצה שלהן. קרוב מספיק כדי שאוכל לעזור למצוא פתרונות, אבל לא כל כך עמוק בבעיה כך שאני אבודה בתוכה."
אני מזמינה אתכם לבחור למה להחשף בעידן של עודף אינפורמציה, ולפני צריכה של תכנים חדשותיים ובעיקר אלה שמידת אמינותם לא ידועה לעצור לרגע ולשאול:
האם יש תועלת בחשיפה שלי לתמונות והסרטונים כעת? האם יש צורך בצפייה חוזרת?
שתפו את הפוסט עם כל מי שאתם מאמינים שהוא יכול להיות רלוונטי עבורו 🤍 שנדע ימים טובים יותר.
Comments