top of page

מביקורת לחמלה – ולמה שאשקיע בזה בכלל?

עודכן: 9 בנוב׳ 2023

או: איך נשמעת השיחה שלך עם עצמך?


אחרי שצפיתי בהרצאת הטד של כריסטין נף היה לי ברור שהספר הבא שאני הולכת לקרוא הוא הספר שלה.


חמלה עצמית מוזכרת בגישות שונות של התפתחות אישית ורוחנית, אבל כריסטין גם נותנת לנושא מקום של כבוד במרכז הבמה וגם מנגישה אותו באופן כל כך קליט וברור, עם דוגמאות מעוררות הזדהות.


מה זה בכלל חמלה?

"חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל" (ויקיפדיה)


חמלה עצמית היא להפנות את החמלה פנימה, אל עצמנו.


למה זה טוב?

חמלה עצמית מאפשרת לנו לתמוך בעצמנו, תורמת לאיזון רגשי, משפרת את הדימוי העצמי ומעלה את המוטיבציה להתמודדות עם אתגרים.


מה יש בצד השני?

ההעמקה בנושא החמלה העצמית גרמה לי לשאול: מה ההיפך מחמלה עצמית?

ההיפך מחמלה עצמית הוא דבר שרובנו מאד מיומנים בו- ביקורת עצמית, או כמו שאני אוהבת לקרוא לה- "הקול הנוזף בראש".


הקול הזה בתוך הראש שלך שמדגיש בעיקר את מה שלא הצלחת ואת החולשות שלך. זה קול שיפוטי ביחס לטעויות וכשלונות. אנשים עם יתר ביקורת עצמית בדרך כלל מתקשים לסלוח לעצמם, מחזיקים בסטנדרטים לא מציאותיים, ולרוב מתמודדים עם אשמה, בושה וערך עצמי נמוך.


אז למה אנחנו מתחזקים את הקול הנוזף בראש?

למה אנחנו יורדים על עצמנו? ("שיואו יצאתי מטומטמת")

למה אנחנו מקטינים את עצמנו? ("פחחחח... איזה גרועה אני")

ולמה אנחנו נוזפים בעצמנו כל הזמן ("יאללה! תזיזי את התחת מהספה, שחררי את הגלידה והנטפליקס ועופי לרוץ כבר!").


הסיבה שאנחנו מתחזקים ביקורת עצמית היא שאנחנו מאמינים שהיא תומכת בנו, שהיא מאפשרת לנו להשתפר, שהיא מאפשרת לנו שליטה, ושהיא נותנת לנו מוטיבציה.


אבל המחקר מראה אחרת.


המחקר מראה שביקורת עצמית מוגברת מקושרת עם דכאון, חרדה, דחיינות, המנעות, קושי במערכות יחסים ואי שביעות רצון מהחיים.


אני מזמינה אתכם לבחון:

האם הביקורת העצמית אכן מניעה אתכם לפעולה? ואם כן- האם זה יעיל לאורך זמן?


מהי ההשפעה של ביקורת עצמית על הדימוי העצמי הנצרב בתת מודע עקב החזרתיות הרבה?


האם הייתם מדברים ככה לילדים שלכם? האם זה מה שבאמת היה מדרבן אותם?


איתן עזריה אמר באחד מהפרקים של הפודקאסט שלו, הביולוגיה של הוינרים:

"אם היינו מדברים לחברים שלנו כמו שאנחנו מדברים אל עצמנו, לא היו נשארים לנו חברים".


אני מסכימה איתו מאד.


אם עוד לא השתכנעתם להוסיף עוד מתבלין החמלה העצמית לתבשיל חייכם, גשו לקרוא את הספר

.Self Compassion by Kristin Neff


אם אתם כבר בעניין, איגדתי עבורכם כמה כיוונים שיעזרו לכם עם הצעדים הראשונים.

כריסטין סוקרת בספר שלה שלושה מרכיבים של חמלה עצמית ומפרטת דרכים מעשיות ליישום:


1. פיתוח "אדיבות עצמית" (Self-kindness)- במילים פשוטות, דברו אל עצמכם יפה! מה יקרה אם במקום שתגידו לעצמכן "יאללה תסגרי כבר את הפייסבוק, ועופי למקלחת!" תבחרו ב "יאללה מאמי, בואי נלך למקלחת מפנקת לסגור את היום בכיף"?

אף אחת לא מדברת אל עצמה ככה, נכון?

אז נסי, מקסימום- תצליחי 😉


2. חיבור לאנושיות משותפת (Common Humanity)- הבנה מעמיקה של העקרון: להיות אנושי= להיות לא מושלם. הפנמה וקבלה שטעויות, מחלות ודברים רעים קורים לכולנו, הכרה בכך שאי מושלמות היא דבר נורמלי ושזה חלק מלהיות אנושי.

הנטיה הטבעית שלנו בתקופות קשות היא להרגיש מבודדים.

מתפתחת אצלנו האשלייה שכולם ממש סבבה, ורק אני תקועה עם ה"שיט" הזה. בספר מספרת כריסטין על אחר הצהריים בגן משחקים שבו היא הסתכלה על הילדים בגינה ועל בנה שמתמודד עם אוטיזם. ברגעים הראשונים היא חשבה לעצמה- "כולם בסדר, חוץ ממנו", ואז היא הזכירה לעצמה את העקרון של אנושיות משותפת. לכולם יש קשיים וצרות. כולם מתמודדים עם משהו.

אין הכוונה ל"צרת רבים נחמת טיפשים", אלא הכרה בכך שסבל, קושי וכאב הם חלק מהחוויה האנושית המשותפת – דבר שכולנו מתמודדים איתו בחיינו האישיים.


3. נוכחות בהווה- מיינדפולנס מיינדפולנס מאפשר לנו להרגיש רגשות לא נעימים כפי שהם. כשאנחנו נוכחים עם הגוף שלנו בהווה, נחווה רגשות כמו פחד, כעס ועצב באופן מאוזן ומבלי להזדהות איתם יתר על המידה, (כלומר בלי להעצים או להפריז בחשיבותם), או לחילופין לדכא אותם ולהתעלם מהם. מיינדפולנס מאפשר לנו להתבונן במחשבות ורגשות "שליליים" בפתיחות וביתר בהירות. זה הוא מצב תודעתי לא שיפוטי, בו אנו מתבוננים במחשבות והרגשות שלנו כפי שהם, מבלי לנסות להדחיק או להכחיש אותם. יש כל כך הרבה דרכים להתחיל לצעוד בדרך הזאת. בסדנאות, עם ספרים, ועם מדיטציות מונחות, עם אפליקציות, מצאו את הדרך הנוחה לכם ופשוט התחילו.



אז מה אתם הולכים להתחיל ליישם עוד היום?


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page