הרבה דרכים לעזור

או: סיפור משפחתי שהפגיש אותי עם חשיבות הפרידה, האבל, הביטוי הרגשי והחמלה

"אני נזכר בשנים שהייתי בבית העלמין בטקס יום הזיכרון, בשנות לימודיי בטכניון, בתקופת שירותי הצבאי, ועד שעברנו לארצות הברית.

ירי כבוד לזכר הנופלים, ובכללם האחד החשוב לי שנהרג מנשקו.

זיכרון תחת מעטה עמימות.

כאן האבל הוא פרטי יותר, פנימי יותר.

ברקע יום העבודה רגיל, בבתי הספר אין טקסים, הטלוויזיה לא משדרת תוכניות על נופלים והרדיו לא משמיע שירים נוגים.

טקס יום הזיכרון במרכז הקהילתי היהודי מתקיים מדי שנה בהשתתפות חניכי הצופים המקומיים ששרים וקוראים במבטא אמריקאי כבד יותר או פחות, תלוי מתי הגיעו לכאן, ותמונות בשחור־לבן של נופלים קרובי משפחה של הישראלים המקומיים, כולל זו של עודד, מוצגות על לוחות שחורים עם כיתוב מתחתיהן המציין את הדרגה, השם, יום הנפילה והגיל."

כך מתאר אמנון איתמר גוברין את החוויה של אח שכול שגר מחוץ לישראל שנים רבות בספרו המרגש "שישה חודשים".

שישה חודשים הוא לא ספר שמדבר רק על האובדן הזה, הקשה כל כך- אבדן של אח גדול, בן 22 בלכתו.

זה ספר שמתאר את השושלת המשפחתית הפרטית והיקרה של אמנון, סיפור שמתחיל אי שם ברומניה, דרך ישראל ועד למדינת וושינגטון, ארה"ב.

זה ספר שמתאר בצורה מעוררת השראה את הצורך של הכותב להפרד מהוריו בסוף ימיהם כפי שלא נפרד מאחיו שחיו נקטעו באיבם, ושהפעם האחרונה שראה אותו היתה שגרתית ויומיומית, אחרי צפייה משותפת בארוויזיון של שנת 1991.

אמנון מספר איך ליווה את אמו בששת החודשים האחרונים לחייה בעוד שהוא גר בצד השני של העולם, והוא בן זוג לסופיה ואב ל 4 ילדים, כשהמוטו המוביל אותו הוא "כמה שיותר לעשות, כמה שפחות להתחרט אחרכך".

כשפגשתי את אמנון בסטארבקס המקומי פה בפרברי סיאטל והוא סיפר לי על הספר שלו ידעתי שאני הולכת לקרוא אותו, אבל לא ידעתי כמה יהיה לי קשה לגשת ולהתחיל.

לקח לי זמן בעיקר כי היה לי קשה לחשוב על הסיטואציות שמתוארות בו, על טיסות חירום לארץ, על פרידה ועל אובדן.

אווירת ימי הזכרון עזרה לי לשקוע לתוכו, ואני מודה על כך.

מה גם שמרגע שהתחלתי בקריאה צללתי אליו בקלות, וגיליתי סיפור שהוא, כן- גם עצוב, אבל גם מעלה חיוך ונעים וממלא השראה.

הסיפור המשפחתי המתואר בספר "שישה חודשים" הפגיש אותי עם חשיבות הפרידה, האבל, הביטוי הרגשי והחמלה, וחשף אותי לדרכו המיוחדת של אמנון ללוות את אימו, להפרד ממנה במגוון דרכים.

הספר רצוף סיפורים משפחתיים ובמהלך ההתרחשויות בששת החודשים ההם.

סיפור אחד קטן הפיל לי אסימון, וזה הסיפור על חן, שנכנסה לחיי המשפחה כשהיתה תלמידת תיכון במסגרת פרויקט ביקור משפחות שכולות, וגדלה להיות חלק מהמשפחה, "חבל הצלה בימים קשים", כפי שתאר אותה אמנון.

הוא מספר שחלק מהעזרה של חן התבטאה בכך שהיא נעזרה בהוריו השכולים, ועל איך הפיכתם לרלוונטיים הפיחה בהם חיות:

"למעלה מעשור בחיינו, חן גדלה מנערה לבחורה ולאישה עם בעיות חוויות הצמיחה האופייניות לגילה: אוטו, צבא, עבודה, אוניברסיטה ואהבה.

בכולן שיתפה וחלקה, משאילה להורים שלי מנעוריה ומאפשרת להם להיות נדרשים, ולא רק להרגיש נזקקים.

חן היא מהאנשים שעבור אלה כמוני, שאצלם הצד ההנדסי, המעשי, התועלתי, חזק יותר מהצד הרגשי, הם לפעמים לא מובנים, כמעט לא הגיוניים. שהרי "מה יוצא לה מזה", לא ניתן לכימות מספרי.

חוסר ההבנה הזה שלי תורגם להודיה ולחיבורה אלינו. חן היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. חלק מאותם אנשים שאפשר לספור על אצבעות כף יד אחת שקרובים יותר מהרבה אחרים שאיתם אנחנו מקיימים קשרי דם."

העזרה הזאת של חן הזכירה לי שיש הרבה דרכים לעזור.

לפעמים דרכים לא טריויאליות.

היא הזכירה לי שלפעמים לבקש עצה ולהיעזר יכולה להיות מעשה של win-win.

אני מזמינה אתכם לחשוב: למי אתם יכולים לעזור באופן הזה?

מוקדש לזכרו של סגן עודד-אלקנה גוברין ולזכרם של הוריו- ציפורה ואהרן גוברין.