החופש לבחור

"אני לא רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו: "הסבל שלי חשוב פחות".

אני רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו: "אם היא יכולה לעשות את זה, אז גם אני.""

כך כותבת ד"ר אווה אידית אגר בספרה "הבחירה".

ד"ר אגר היא ניצולת שואה שעברה את הגהינום של אושוויץ' ושרדה.

היא לא רק שרדה, היא גם, אחרי שנים של התמודדות קשה והדחקה- בחרה בחיים. בחרה לצמוח מהקושי ולסלוח.

בעיקר לעצמה.

אחרי שהגיעה לארה"ב כפליטה אחרי המלחמה, היא שיקמה את חייה צעד אחר צעד והפכה לפסיכולוגית קלינית המלווה אנשי צבא ונפגעי טראומות פיזיות ונפשיות. סיפורה מובא בספר המרתק הזה, שמרגע שמתחילים לקרוא אותו, ממש קשה להוריד אותו מהידיים.

היא מספרת איך הפכה מנערה צעירה, רקדנית שמחה ומאוהבת בנער ושמו אריק, מבת 16 מלאת חיים בקושיצה, הונגריה- לאסירה יתומה באושוויץ. אחרי שנה של התמודדות עם אכזריות, רעב כבד, קשיים נפשיים בלתי נתפסים, וסלקציות רבות שעברה ושרדה וכשחייה היו במרחק נגיעה מהסוף, הגיע החייל האמריקאי שהציל אותה, רגע קטן לפני שלא נשאר מה להציל.

ד"ר אגר, כמו ויקטור פרנקל ב "האדם מחפש משמעות" שמה דגש משמעותי על חופש הבחירה.

פרקנל כתב בספרו:

"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות. לבור את דרכו."

ואילו ד"ר אגר מסיימת את ספרה במילים: "אינכם יכולים לשנות את מה שקרה. אינכם יכולים לשנות שעשיתם או את מה שנעשה לכם. אבל אתם יכולים לבחור איך תחיו עכשיו .יקירי, אתם יכולים לבחור להיות חופשיים."

אם אנשים שעברו את זוועות המלחמה ההיא מסוגלים לראות חופש, כנראה שגם אנחנו יכולים למצוא את הדרך לשם.

ספרים שמתארים את התקופה האכזרית והבלתי אנושית שעברה על היהודים בשואה כמעט אף פעם לא מפיחים אופטימיות.

הספר הזה כן.

הספר הזה ממלא בהשראה ובתחושת התפעלות מהיכולת האנושית לנצח את הזוועות באמצעות הכח של המיינד.

אחד המשפטים האחרונים שאמרה לה אמה של אגר כשהיו על קרון הרכבת אל אושוויץ' הוא: "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים, אנחנו לא יודעים מה יקרה, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך."

המשפט הזה ליווה אותה לאורך המלחמה וגם אחריה, וממנו היא יצרה כח, תעוזה, ויכולת לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.

היא מספרת איך בחרה שלא להיות קורבן. היא מספרת שגם שנים אחרי המלחמה, היא גילתה שהיא יושבת על נדנדת "עלה ורד". כל עוד היא יכולה להושיב את היטלר או מנגלה או את החלל הנורא של האובדן על המושב שמולה אז תמיד יש לה הצדקה להיות מוטרדת או עצובה. היא כותבת שלמרות שהנאצים ועוזריהם ראוים לכל גינוי והאשמה בנזק האדיר שגרמו, אם היא נשארת על הנדנדה הזאת, היא בוחרת להשאר קורבן.

"לפני זמן רב אצבעו של מנגלה הפנתה אותי אל עבר גורלי. הוא בחר שאימי תמות ובחר שמגדה ואני נחייה. בכל תור לסלקציה עמדו על כף המאזניים חיים ומוות. ובחירה מעולם לא היתה נתונה בידי. אבל אפילו אז, בשבי, בגהינום, יכולתי לבחור איך אגיב. יכולתי לבחור מה אעשה ומה אגיד. יכולתי לבחור על מה אחשוב. יכולתי לבחור אם לצעוד עד גדר התיל החשמלית, אם לסרב לצאת מהמיטה או שיכולתי לבחור להיאבק ולחיות. לחשוב על קולו של אריק ועל השטרודל של אימי. לחשוב על מגדה הנמצאת לצידי, להכיר בכל הדברים שאני יכולה לחיות למענם אפילו בתוך כל הזוועה והאבדן."

יש לנו בחירה. תמיד. בכל מערכת נסיבות.

בספר Essentialism, כותב קרייג מקאואן: "The ability to choose can not be taken away or even given away. It can only be forgotten"

בתרגום חופשי: “היכולת לבחור לא יכולה להלקח מאיתנו. היא אפילו לא יכולה להינתן לנו. היא רק יכולה להשכח (על ידינו).”

האם אתם זוכרים שיש לכם יכולת בחירה?

האם אתם מתחברים לערך החופש מתוך ההבנה של יכולת הבחירה שלכם?