לפני שנתיים וחצי הצטרפתי למפגש היכרות של סדנאת נשימה להעצמה אישית, שלווה נפשית, מיקוד, אנרגיה בריאה ושמחה. נשמע אבסטרקטי, אבל נתתי לזה צאנס, אולי בגלל שאני קצת מכירה את עולם המדיטציות ורוצה להרחיב את הפעילות שלי סביב שיפור איכות החיים שלי ושל אחרים. הפגישה החלה בשיחה על אושר ומה עושה אותנו מאושרים, ולמה אנחנו עושים כל מה שאנחנו עושים. למה אנחנו קונים דברים? מבלים זמן עם אנשים מסוימים? מביאים ילדים לעולם? כל מה שאנחנו רוצים מונע מצורך אחד- להרגיש טוב. אנחנו רוצים את האוטו החדש והנוצץ רק בשביל ההרגשה שנרגיש כשנשב בו, אנחנו רוצים להרויח יותר כסף בעבודה כדי לצאת לעוד חופשה, ויוצאים לחופשה הזאת כדי להרגיש טוב. העניין הוא כזה, אנחנו כלואים בתוך מירוץ מעגלי שבו אנחנו תולים את האושר שלנו בנסיבות מסוימות (כדוגמאת: כשארד 5 קילו- אהיה מאושרת, כשאקבל את הקידום בעבודה- אהיה מאושרת, כשאמצא בן זוג- איהיה מאושרת), ואז אנחנו משיגים את זה (יורדים במשקל, מקבלים קידום, מוצאים בן/בת זוג), וראו זה פלא, אחרי חמש דקות עד מספר ימים, יש לנו כבר התניה חדשה לאושר. עכשיו כשירדתי במשקל- אני צריכה מלתחה חדשה- וזה יעשה אותי מאושרת, ועכשיו כשהתקדמתי בעבודה- אני צריכה שהצוות ישתף איתי פעולה כמו שאני מצפה, כדי שאהיה מאושרת, וגם בן הזוג- שיראה לי קצת יותר אהבה, כדי שאהיה מאושרת. מה הבעיה עם זה? שזה מירוץ אינסופי. בכל פעם שאנחנו משיגים את מושא האושר שהגדרנו, נולד מושא אושר חדש, ואז אנחנו משיגים אותו, ונולד אחד חדש, וחוזר חלילה. ואז מה? ואז מתים! אנשים על ערש דווי לא חושבים לעצמם- הלוואי והייתי קונה את הבית החדש הזה, או מקבל את המשרה הנחשקת ההיא. הם בעיקר חושבים- הלוואי והייתי ממצה כל רגע מחיי טוב יותר. נחזור לסדנא. האמת, שעד כאן הרגשתי שיכולתי ללמד את הסדנא הזאת בעצמי. אני חיה את ההבנה הזאת כבר שנים, לומדת וקוראת על זה בכל כך הרבה מקורות והחלק של ההבנה האינטקלטואלית של הנושא הזה יושב אצלי פיקס. ואז- המנחה הסביר שבאמצעות טכניקת הנשימה "סודרשן קרייה" ניתן לפרק את התלות הזאת במושא האושר ופשוט להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות, והציע שנתרגל ונחווה את זה במקום לדבר על זה. הוא הדגים חלק מסוים של הטכניקה. הוא עצם את העיניים, והחזיק את כפות ידיים באגרוף רפוי בגובה הכתפיים. בשלב הזה, המהנדסת הצינית שבי העירה: "טקס פגאני מתחיל בעוד 3, 2, 1....." ואז הוא לקח נשימה חדה ומתח את הידיים מעלה ואז החזיר את הידיים לגובה הכתפיים בנשיפה קולנית. "איזה מזל שאין פה אף אחד שאני מכירה" חשבתי לעצמי.. ואז הגיע התרגול. נשמנו לפי ההוראות ולאחר מכן עשינו מדיטציית נוכחות פשוטה ומוכרת שהרגישה עוצמתית מתמיד משום מה. אחרי 20 דקות של נשימות ומדיטציה המשכתי אל סוף השבוע שלי. האמת שעל פניו היה סופ"ש נוראי. אני נהייתי מצוננת (וחשבתי לעצמי- קצת אירוני לחזור מצוננת מסדנאת נשימה. לפחות לא היו לי אז דאגות קורונה..), הילדים היו בקריז מתמשך, וכל התוכניות שלנו לסופש התחרבשו (פגישה עם חברים בשבת בוטלה וטיול שתוכנן ליום ראשון בוטל גם הוא). העברתי את הסופש עם אף סתום ורמזים לצינוזיטיס, גב כואב, בישולים, כביסות, כלים, ואלתור פעילויות לילדים. אבל הנקודה המעניינת היא שחלה הפרדה בין הקושי של סוף השבוע להרגשת סבל. איכשהו, הרגשתי שקשה, אבל זה לא גרם לי לסבל, וקלטתי שזה בדיוק זה. זאת ההפרדה בין ההרגשה לנסיבות שהמנחה דיבר עליה, הרגשתי שלווה ורגועה בלי תלות בנסיבות חיצוניות/ גופניות. כולנו חווים לעיתים מצבים של אי תלות בנסיבות, באופן אקראי. ימים כאלה שאנחנו פשוט מרגישים טוב בלי סיבה, או ימים שלא משנה כמה הכל בסדר אנחנו פקעת עצבים. אז זה בדיוק זה, רק שהפעם זה היה תוצאה של פעולה מכוונת. אז את הסופ"ש שאחרי זה ביליתי בריטריט בנושא הזה, ואז בתרגול שבועי למשך חצי שנה... עד שהגיעה הקורונה, והתרגול הקבוצתי הופסק, למרות זאת, הוא השאיר חותם. יש עוד דרכים להשיג את ההפרדה בין הנסיבות להרגשה.
אז.. מה עושה אתכם מאושרים? האם אתם חווים לעיתים אושר ללא תלות בנסיבות? אם כן- באיזו טכניקה אתם משתמשים?
コメント