ממנטו מורי

זכור שאתה עתיד למות

"במשך 33 שנים הבטתי במראה מידי בוקר ושאלתי את עצמי: "נניח שהיום הוא היום האחרון בחיי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני עומד לעשות היום?"

ובכל פעם שהתשובה היתה "לא" במשך יותר מידי ימים ברצף, ידעתי שעלי לשנות משהו.. כמעט הכל- ציפיות של אחרים, גאווה, פחד ממבוכה או מכשלון- כל אלה נעלמים אל מול פני המוות, ומשאירים רק את מה שחשוב באמת.

לזכור שאתה עומד למות יום אחד, זו הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להתרחק מהמלכודת שבמחשבה שיש מה להפסיד."

סטיב ג'ובס, נפל קולג' ומנכ"ל אפל מחשבים, אוניברסיטת סטנפורד, טקס חלוקת תארים, 2005. הציטוט מובא בספר "4 שעות עבודה בשבוע" מאת טימותי פריס.

מתי פעם אחרונה הרגשתם שאתם בני תמותה?

מתי בפעם האחרונה הכרתם בזה שלא תהיה כאן לנצח? שכל רגע שעובר, הוא חד פעמי ולא חוזר.

יש בנו איזה עיוורון כזה למוות. אנחנו חיים כאילו הדבר הזה- החיים שלנו- לא יגמר לעולם.

כאילו לא קריטי איפה אנחנו משקיעים את הזמן, עם מי, ובאיזו אנרגיה. יש ימים, שאנחנו רק רוצים "להעביר" אותם. לא לחיות אותם, לא לחוות אותם, לא להיות נוכחים בהם.

להעביר.

ולפעמים זה יותר מימים. לפעמים מדובר בשבועות, חודשים ואפילו שנים שאנחנו מצפים "להעביר".

אנחנו מכינים טבלת יאוש (פיזית או דמיונית) ומוחקים ימים במרץ אחד אחרי השני, כאילו החיים הם לא כאן ועכשיו, אלא איפשהו בעתיד, כשנגיע אל היעד.

ובינתיים אנחנו מפספסים את הדבר היחיד שקיים ומובטח באמת. את הרגע הזה. ההווה. הדבר היחיד שבאמת מתקיים כאן ועכשיו.

כולנו יודעים שנמות יום אחד. אבל האופן שבו אנחנו חיים לא משקף את הבנה הזאת. אנחנו לא חיים כאילו באמת נמות.

אנחנו חיים עם המחשבה שבעתיד נוכל לעשות מה שאנחנו באמת רוצים,

שבעתיד זה ירגיש טוב יותר,

שנהייה מוגשמים אחרכך,

שמערכות היחסים שלנו ישתפרו אחרי התקופה הקשה הזאת.

אבל העתיד הזה הוא עתיד מדומה.

הרי בטח קרה לכם כבר ש"הגעתם אל היעד".

הסתיים השירות הצבאי,

הסתיימה תקופת הפסיכומטרי התובענית (ואוו כמה חיכית לזה, הא?!),

הסתיים התואר,

התחתנתם סוף סוף,

הילד או הילדה נולדו,

קיבלת קידום בעבודה,

עשית רילוקיישן

ועוד ועוד ועוד נקודות ציון שרק חיכיתם שיגיעו כדי להיות מאושרים כבר.

אבל אז

אחרי חגיגה קצרה של ההישג או תקופת "ירח דבש" של שבוע, שבועיים, חודש.

נוצרה לה מטרה חדשה.

סיבה לטבלת יאוש חדשה.

הדבר הבא לחכות לו.

הדבר הבא "להעביר" את הימים עד שהוא יגיע.

וזה אף פעם לא נגמר. זה ממשיך ככה במחזוריות. יעד אחרי יעד, מטרה אחרי מטרה, תקופה אחרי תקופה.

ואז..?

ואז מתים.

זהו, זה נגמר.

כל החיים היית בדרך לאנשהו, ואז, יום אחד, זה נגמר.

מתת בדרך ל "שם" המדומה שלא הגיע אף פעם.

איזה פספוס.

הרעיון הזה, ממנטו מורי (זכור שתמות) מוזכר בפילוסופיה הסטואית לא כדי לדכא או להפחיד, אלא דווקא כדי לעזור להתחבר אל אנרגית החיים שמושגת ע"י ההכרה במוות.

אנחנו חיים כאילו לא נמות אף פעם. כאילו יהיו לנו עוד המון ימים ולילות לעשות את מה שאנחנו רוצים באמת, להיות עם מי שאנחנו רוצים באמת, לחוות את מה שאנחנו כמהים לו באמת.

זאת אשליה.

כשאנחנו מכירים בזה שנמות יום אחד, אנחנו מפתחים יכולת להרגיש את שעון החול הזה שלא מפסיק אף פעם, גם כשאנחנו ערים, גם כשאנחנו ישנים, גם כשאנחנו משחיתים את הזמן במחשבות לא מקדמות או עובדים בעבודה שאנחנו לא אוהבים. כך או כך, החול זורם שם.. בשעון הזה, של החיים. וכמות החול היא סופית.

מחקרים שנעשו על אנשים על ערש דווי מלמדים שאנשים מתחרטים על דברים שלא עשו, ולא על מה שעשו ולא הצליח. אנשים שמסתכלים על החיים כבני תמותה כי הם יכולים להרגיש את המוות מעבר לפינה, מתחרטים על שלא הגשימו את עצמם, את החלומות המקצועיים והאישיים שלהם, שלא בילו יותר עם המשפחה. הם מתחרטים על שלא שמרו קשר עם חברים מסוימים, על חוויות שלא העזו, על אהבה לא ממומשת ועוד.

קרן פלס ורמי קליינשטיין שרים את זה ב"לחיות":

"כשיגיע היום להזדכות

השומר יבקש שאומר

כמה מילים אחרונות לפני שהשער נסגר

הייתי רוצה לסכם

היה כדאי בלב שלם

חייתי את חיי.. אני חייתי את חיי

בלי חרטות

או לפחות ניסיתי להיות מאושר

עד כמה שאפשר

ולחיות את הזמן שנשאר

לפני שהשער נסגר.."

האם גם אתם "מעבירים" זמן?

מה אתם רוצים לעשות ולא עושים?