ינשוף או תרנגול?

על טיפוסי שינה ומועדון החמש בבוקר

תמיד הייתי אדם של לילה. מאז שאני זוכרת את עצמי היציאה מהמיטה בבוקר כרוכה במאבק פנימי, ובלילה הריכוז, המוטיבציה והעירנות שלי במצב אופטימלי.

איכשהו כשהשמים מתכהים, אני מתעוררת לחיים. השקט של הלילה, והיעדר ההסחות מאפשרים ליצירתיות לצוף, ואני חשה את תחושת קלילות וזרימה (flow) בעשיה. התחושה הזאת שאני והמשימה אחד הם, שמחוגי השעון זזים מהר מהרגיל, ושהפרודקטיביות בשיאה.

מה הבעיה עם זה?

שרוב החיים זה לא התאים כל כך ל.. יתר העולם.

מוסדות החינוך מתחילים בשמונה או בתשע בבוקר, וכך גם מקומות עבודה. ובתור הורה, גם הגנים ובתי הספר של הילדים מתחילים בבוקר, והם צריכים להגיע לשם אחרי שהתאוששו מהשינה, צחצחו שיניים, אכלו ארוחת בוקר והביאו איתם את כל מה שצריך.

וכך, שנים על גבי שנים, הרגשתי שאני נלחמת בנטיה הטבעית שלי ללמוד, לעבוד וליצור בלילה ולישון עד 11 בבוקר.

לפני שנתיים הייתי בתקופה של פריצת תקרות זכוכית. הרגשתי ביטחון במשרה שלי כמהנדסת והעבודה זרמה בכיף, הילדים היו בתקופה טובה בגן מצוין, התחלתי להקליט את הפודקאסט עם לימור, ולנהל את הקהילה הראשונה שלנו, למדתי ותרגלתי יותר תכני התפתחות אישית מבעבר ובעיקר הצלחתי לג'נגל הכל בזרימה וללא מאמץ.

ברוח הימים ההם החלטתי שאני הולכת להעמיד את ההנחה שאני טיפוס לילה לידי מבחן. אולי אני פשוט הולכת לישון מאוחר ולכן עייפה בבוקר וכל מה שאני צריכה לעשות זה להתרגל אחרת?

באותה התקופה נחשפתי לתכנים שונים בנושא וגם לקהילת "מועדון החמש בבוקר" שמילאה אותי בהשראה והתרגשות, והחלטתי שאני הולכת להיות אחת מהם, או לפחות לנסות את זה.

במשך שלושה חודשים קמתי לפני הציפורים, ונסעתי בקור מקפיא (שיא החורף של סיאטל) אל חדר הכושר.

בהתחלה היה קשה, אבל הצלחתי! אפילו הסתנוורתי קצת מההצלחה. הרגשתי "על הגל". התחושה הזאת של להגיע ראשונה למשרד (ממש להדליק את האור באופן ספייס או במעבדה), ולשבת בקיוביק המחומם שלי, עם כוס קפה בשעה שבע בבוקר כשעוד חושך בחוץ (כן, ככה זה בחורף של סיאטל) אחרי אימון ומקלחת טובה, לפני שהקולגות שלי עוד התעוררו, היתה תחושה שאני על גג העולם.

תחושת ההישג והנצחון נתנה לי רוח גבית להמשך היום, וכל המשימות נראו קלות יותר (כי מה זה כבר עוד ישיבה או עוד בעיה בייצור או איזו בירוקרטיה שאני צריכה לטפל בה לעומת לצאת מהמיטה כל כך מוקדם, להתאמן, לחזור להתקלח ולצאת לעבודה לפני שהילדים התעוררו..)

אבל

למרות שההרגל היה די מבוסס,

הוא לא עמד במבחן הזמן.

הרגשתי שלמרות שהשקט והחושך של הבוקר סיפקו את אותה תפאורה מאפשרת ריכוז והשראה של הלילה,

ושלמרות שהשעות האלה היו נטולי הסחות, מיילים, צפצופים והפרעות,

ולמרות שהלכתי לישון מוקדם מספיק כדי לאפשר את כל זה,

לא הייתי במיטבי.

זה פשוט הרגיש לא נכון עבורי.

מעבר לזה, המשטר הרגיש לי קשוח מידי. מספיק ערב אחד שבו רציתי לפגוש חברה בשעה 8 או 9, וזהו, עד שחזרתי היה כבר מאוחר מידי כדי לקום בחמש, ואז או שויתרתי על לקום בחמש ביום למחרת או שלא ויתרתי אבל הייתי עייפה נורא.

אחרי כמה תקריות כאלה חשבתי לעצמי שלבטל את כל תוכניות הערב שלי זה מחיר כבד מידי היות וגם הזמן הזוגי עם ניר וגם רוב חיי החברה שלי מתקיימים אחרי שהילדים הולכים לישון.

אז הפסקתי עם זה, והגעתי למסקנה שאני טיפוס של לילה. וזהו.

אחרכך גם קראתי קצת מאמרים בנושא שאיששו את זה שישנם טיפוסי לילה וישנם טיפוסי יום. היה גם חבר פייסבוק אחד שהציע להקים מועדון חמש בבוקר הפוך (קבוצה של אנשים שפעילים בלילה והולכים לישון בחמש בבוקר), אבל גם זה נשמע לי מעט קיצוני מידי

יחד עם הבנה הזאת, וההכרה בכך שכזאת אני, עדיין לא מצאתי פתרון לאי ההתאמה בין הביולוגיה הלילית שלי לשעות הפעילות של יתר העולם.

כך או כך, ואחרי שמספר אנשים סיפרו שהספר הזה חולל שינויים בחייהם, החלטתי לקרוא את הספר "מועדון החמש בבוקר" של רובין שארמה. לפי הרשמים שקראתי ושמעתי יש שם הרבה מעבר לפרקטיקה של פשוט לקום בחמש בבוקר, ומדובר שם גם על בניית הרגלים להצלחה ועל תכנון שגרת בוקר מטיבה וממריצה.

אז למרות שאני צופה שאמשיך לראות את עצמי כטיפוס לילה גם אחרי הקריאה, אולי אמצא שם כמה פניני חכמה לאימוץ.

ועד שאחזור:

האם אתם טיפוסי יום או טיפוסי לילה?

אנשי הלילה- איך זה עובד לכם עם יתר העולם?