או: מה למדתי מחברה אחת טובה שהתרחקה אחרי שעברתי לגור בארה"ב?
"מבאס אותי שאני מאבדת חברים בגלל שעברתי לסיאטל!", הלנתי באוזני שמעון, חבר טוב שלי.
שמעון: "כן? מאבדת?"
"כן! " עניתי, מוטרדת ממחשבות על חברה טובה שנעלמה מחיי בהדרגה.
הרגשתי שההתרחקות הגיעה מכיוונה. השיחות איתה פחתו לאט לאט, והרגשתי שמה שאני עוברת לא מעניין אותה במיוחד, ושאיכשהו תמיד "לא יוצא" לנו לדבר.
"תגידי, שיר", הוא אמר,
"הכרת חברים חדשים בסיאטל?"
"ברור! יש לי פה חברים מאד קרובים ויקרים לליבי".
אז אולי את לא מאבדת חברים, אלא פשוט מחליפה אותם? מחליפה אותם באנשים שיותר מתאימים לשיר של עכשיו, למי שאת, לאיפה שאת, לשינוי שאת עוברת? הוא הציע.
תמיד אהבתי את היכולת של שמעון להציע לי פרשנות אחרת למציאות.
במקרה הזה, זה היה כל כך מדויק שחשתי הקלה גדולה במחי משפט בודד!
איך זה שיש לנו את הנטיה להתמקד ב"אין" ובמה שאנחנו "מפסידים" ולהתעלם כליל ממה שאנחנו מרוויחים.
היום אני יכולה לומר שהמעבר הנה הביא עימו התפתחות חברתית אדירה, חוצת גבולות ויבשות, שכנראה לא הייתי מסוגלת לראות באותה נקודת זמן.
האתגר עם החברה ההיא נתן לי במתנה את ההבנה שנכון לי להקיף את עצמי באנשים שתומכים בגדילה שלי במישרין או בעקיפין, ושקבוצת האנשים הזאת, המקיפה אותי, עשויה להשתנות מעת לעת.
ועם זאת, אני שמחה לומר שהרוב הגדול של החברים שנשארו בארץ עדיין מלווים את חיי ורלוונטיים , ושזכיתי לחבורה איכותית ומפוארת של מטיבי לכת!
מעבר לזה, הבנתי שיש מקום לעצור ולהודות לחברה ההיא על שנים של חברות טובה וקרובה, לשחרר אותה באהבה ולהודות לה על כל הטוב שהיא הביאה לחיי.
בתמונה כאן למטה- אני ושמעון- אז ועכשיו (ממטיבי הלכת.. 18 שנה, אבל מי סופר ;))
מציעה להשקיע דקה (בחיי שלא צריך יותר!)
ולחשוב- מי הם מטיבי הלכת שלכם? ואז לנשום עמוק ולומר תודה 💜
Comments